מכירה את השיר המעצבן
“אין אדם שלא יכול יש אדם שלא רוצה???”
יש מצבים בחיים
שעם כל הרצון הטוב – ויש הרבה רצון טוב!
הנתונים לא מאפשרים לנו לממש את הרצונות שלנו.
הרגשתי את זה באופן מוחשי בתקופה האחרונה.
הגוף שלי אותת לי בכל מיני דרכים שהוא חייב הפסקה,
הבנתי, שכדי לחזור לכוחותי עלי לקבל את המציאות
ולהאט את הקצב…
עלו בי אז כל כך הרבה רצונות
לגיטימיים ואפילו מינימליים
רציתי למשל להגיע לכל מיני מקומות, קרובים או רחוקים יותר
אבל פיזית הרגשתי שזה פשוט לא ריאלי
כי רק מהמחשבה על הנסיעה התחלתי להרגיש רע…
אשתף אותך, שמתוך התסכול הזה
התחלתי לפנטז על כנפיים וירטואליות
שיביאו אותי בנחיתה רכה ישירות למקום
בלי שאצטרך לעבור את תלאות הדרך…
ואז עלתה בי תובנה חזקה לגבי היכולות האנושיים שלנו
ורציתי לשתף גם אותך –
וואו.
כמה ענווה נדרשת מאתנו לעיתים כדי להכיר בעובדה
שכבני אדם יש לנו מגבלות
שפשוט אי אפשר להתווכח איתם
עם כל הרצון הטוב, פשוט אין לי את היכולת לעשות את הדרך
והברירה היחידה שלי כרגע היא להתחשב במגבלות,
לבחור לקבל, ואפילו לחיות בשלום עם המציאות
להפנים שכרגע זה לא הזמן…
חשבתי לעצמי,
אם אלו חוקי הגוף בעולם הפיזי
זה כך גם בשרירי הנפש ובחלק המנטלי,
כמה פעמים אני רואה בעיני רוחי תמונת מצב אידיאלית
או מישהי שהיא מודל עבורי להצלחה,
הייתי גם רוצה להגיע להישגים כאלו
ואני מתוסכלת שאני לא מצליחה….
נכון, מבינה שצריך לעבור דרך כדי להגיע לשם
אבל אני רוצה להיות שם עכשיו!
במחשבה שניה,
אולי אין לי כרגע את כוחות הנפש הנדרשים
כדי לצלוח את הדרך הזו???
וכדאי שאקבל את עצמי בתוך המציאות הזו?
ואולי…
אולי בכלל אני לא מעריכה מספיק את היכולות שלי?
והמחסום הוא רק בראש שלי???
העניין הוא,
שבחוקי הגוף קל לנו יותר להבחין
בין סוגי המגבלות
כי הגוף שולח איתותים מוחשיים
ובלתי ניתנים לויכוח
אבל בחלק המנטלי קשה לנו להגדיר
מהו מחסום שיש לפרוץ אותו
ומהו איתות שחייבים לקבל ולהשלים אתו…